<h1>הפרדס לרש"י עניין ברכות</h1>
<h2>דף ז:</h2>
וברכת הלל לא מצינו לה יסוד בתוספתא [ברכות פ"ו] במקום שהברכות טבועות. מיהא האידנא נהוג לברוכי לקרוא משום דכל חד וחד קרי באנפי נפשיה, דאמר רבא בלולב הגזול [ל"ח ע"ב] הלכ'[תא] גבירתא(תא) איכא למישמע ממנהגא דהילילא, הוא אומר הודו לה' והן אומרים הודו לה', מיכן שמצוה לענות בראשי פרקים. ותניא בסוטה [ל' ע"ב] כשעלו ישראל מן הים בקשו לומר שירה וכו' כיצד אמרו שירה כגדול שמקרא את ההלל והן עונין אחריו. וכיון שאי אפשר שלא לענות ראשי פרקים וכדברי התנא עונין אחרי המקרא מה שהוא אומר, כפי המנהג, אם כן אי אפשר שלא לברך לקרוא. ועוד מיהא דתניא אילו הימים גומר יחיד את ההלל. ופירשו אילו ימים שכל אחד ואחד מישראל גומר בהן את ההלל בין יחיד דקאי בציבור אפי[לו] יחיד דקאי בעלמא, וכן בימים שאין יחיד גומר בהן את ההלל כגון ראשי חודשים ושאר ימים טובים ומברכינן לקרוא, וכולן צריכין לברך לפניה ולאחריה, הואיל וחייבין לקרוא, והמטבע של ברכה יוכיח לקרוא, הא לא סגי דכל [אחד] ואחד קרי לנפשיה, הילכך לא סגי דכל בציבור מברך לפניה עם שליח צבור. וכן מנהג נוהג באשכנז וברומי ובהרבה גליות לבד דבארץ יון שמברך השליח וכולן שותקין. ואינו נראה לי דכיון שמצות קריאתו על כל אחד מישראל משום בל תטוש. הקורא בפיו חייב לברך על קריאתו, שכל הקורא בתורה ובמגילה מברך על קריאתו, ואינו קורא ואחרים מברכין לו. ועוד ההלל במקום שירה שהרי שנו רבותינו כיצד אמרו ישראל שירה על הים כגדול שקורא את ההלל והן עונין אחריו, והשירה משה [אמרה] וכל ישראל ענו לה. והוא עצמו הלל יוכיח, יאמר נא ישראל, יאמרו נא בית אהרן, יאמרו נא יראי ה' יהללוך ה' אלהינו בכל מעשיך וגו'. וכיון שכל אחד מישראל חייב לקרוא בפיו לא סגי ליה על ידי שליח, כדאמר[ינן] לעניין ראשי פרקים והשאר. [והא] דאמר רבא הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם ה' מיכן לשומע כעונה באותה שעה בלבד היכא דאתמר והשאר דאתמר ולא בכל ההלל דהוא אומר מינה מצוה לענות ראשי פרקים, מצות לענות הללויה. ואם היה קטן קורא אותן עונין אחריו כל מה שהוא אומר. וכבר נהגו כולם כאלו קטן מקרא אותן וטבע הברכה לקרוא, והיא עצמה מוכחת דלא כל חד קרי.
שמעתי שמתמיהין על מטבע של ברכות מדוע לא הוטבעו בטבע אחד. שיש ברכה שטביעה לעשות. כגון, לישב בסוכה, להתעטף בציצית, להניח תפילין, לשמוע בקול שופר, לקרוא את ההלל, לאכול את הפס[ח], לאכול את הזבח, מפורש בסוף מסכת פסחים [עי' תוספתא שם פ"י ה"ח]. ומהן על המעשה, כגון, על המילה, על הטבילה, על השחיטה, על נטילת ידים, על מקר(ה)[א] מגילה, על מצות תפילין, על ביעור חמץ, על התרומה, על כיסוי הדם, על פדיון הבן. למה שונה טיבען. על כן אמרתי אפרש טעמא. נקוט האי כללא בידך, כל מצוה שמוטלת לו לאדם, ואי אפשר לו לפטור מחובתו על ידי שליח זולתי על ידי עצמו, היא המצוה שאין מברכין עליה על המעשה אלא לעשות. כגון מצות סוכה שטיבעה לישב, מפני שאין יוצא בה ידי חובתו על ידי ישיבת אחר. וכן מצות עיטוף וכן תפילין מברך עליה להניח. ואפי[לו] שאם שח חוזר ומברך על של ראש, והיא הנחה אחרונה, על מצות תפילין. מכל מקום סגיא להו לתרוייהו בברכה אחת. דאמר מר [מנחות ל"ו ע"א] לא סח מברך אחת. וא[ף] ע[ל] פי שבהלכות גדולות מפורש שח מברך שתים בהנחה אחרונה. ואינו נראה לי, גם רבינו יצחק פאסי כתב, חזינן טעותא בהלכות גדולות דאמר שח מברך שתים בהנחה אחרונה, והילכתא כדכתבינן, דלא מברך שתים. אלא היכא דסח מברך על מצות תפילין על הנחה של ראש, והיינו ברכה שנייה שמברך לפי שפסק בשיח[ה], ואסור לו לאדם לסוח בין הנחה להנחה. דאמר מר [שם] סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזרין עליה מע[ו]רכי המלחמה. שהרי פירש, מי האיש הירא, מפני חט[א] שבידו, ילך וישוב לביתו. ולפי שהיה לו לברך אחת על כל שתי הנחות, אילו לא סח יצא ידי חובתו מברכת הנחה שנייה, וגרם לברך ברכה אחרת, לכך הוא חוטא ועובר על לא תשא, דאמר ריש לקיש [ברכות ל"ג ע"א] כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר על לא תשא, שכמה לשונות משמשת תיבת שיאה. יש שיאה הגבהה, כגון [ויקרא ט'] וישא אהרן את ידיו. יש שיאה נטילה, דהיינו רחיצה [תהלים קל"ד] שאו ידיכם קודש. יש שיאה סליחה, נושא עון. יש שיאה מיניין [במדבר ל"א] שא את ראש, נשא את ראש. יש שיאה טעינה [שם י"א] כאשר ישא האומן את היונק. ויש שיאה הסרה. ישא פרעה את ראשך. יש שיאה זכירה [בראשית מ'] וישא את ראש שר המשקים. לכך דרש ריש לקיש עובר על לא תשא היינו אל תזכיר שם ה' אלהיך לשוא. ותרגומא לחנם. כיון שיצא ידי חובתו, אם חזר ובירך, ברכה שאינה צריכה היא, ומזכיר את שם הבורא שלא לצורך, היינו בחנם. ואי איפשר בשתי הנחות לברך להניח, אלא על מצות תפילין. ואף לא בשל ראש להניח ולא בשל יד על מצות(ן) תפילין, בשל יד אינו רשאי לברך מצות תפילין, דהא לא נפיק בה על יד של[ו]חו, וכבר פירשתי שכל מצוה שאי אפשר לו לאדם לצאת בה על ידי שליח אין טבעה אלא לעשות, על האחרון אי אפשר (לדרך) [לברך] להניח, א[ף] ע[ל] פ[י] שאי אפשר לו לאדם לצאת בה על ידי שליח בהנחה של זרוע, ושתיהן בברכה אחת ששתיהן כהנחה אחת חשיבן, ואם יברך באחרונה והיא של ראש להניח משמע שעדיין לא התחיל בהנחה והוא כבר התחיל בשל זרוע.
ואם נפשך לומר הרי גבי סוכה תיקנו טיבעה לישב, ולאחר שכבר התחיל וקידש עד יברך ברכת המזון מברך תחילה לישב בסוכה ולבסוף זמן, דפסיקא הילכתא סוכה, גבי הנחה של ראש נמי, א[ף] ע[ל] פ[י] שכבר התחיל בהנחה של זרוע, יברך להניח על ראש, כדרך שבירך הנחה ביד. לא תיקשי בכך, שאין לשון הטביעה בברכה לישב בסוכה ישיבת עראי אלא דירה במטה ושלחן, וכמצות רבותינו ז[כרונם] ל[ברכה] צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. ירושלמי [סוכה פ"ב ה"י] אין תשבו אלא תדורו, וכן הוא אומר, שבו וסחרוה, וירשתם אותה וישבתם בה. לפי שהלשון המקרא חביב תיקנו בטבע הברכה לשון המקרא לישב. ואם נפשך לומר מאי שנא מעיטוף שלשון המקרא כיסוי [דברים כ"ב] אשר תכסה בה, ולא טבעו בברכה לשון כיסוי אלא עיטוף, בלא כיסוי הראש, עטיפ[ת] ראש כאבל (במסכ' נדה) [ומנודה מכל אדם] מגדל[ת] שיע[ר] כלילי[ת] ויושבת ומש[ת]נת כפרה זו. וכיסוי של אדם במטה אינו מתכסה זולתי מלמעלה ולא מכל צד כדרך העיטוף, ואם לא מכסה ראשו לכן הוציאו לשון כיסוי הגדילים ולא לשון עיטוף, שאילמלא מעט כסות לילה שהוצרך בלשון עיטוף היה מזהיר מצות גדילים. איכא למילף מהא לישנא דסוכה דפרישו רבנן ז"ל [סוכה כ"ח ע"ב] תשבו כעין תדורו שאין אדם רשאי לדור זולתי בסוכה ששולחנו ומיטתו מונחין שם. ועדיין אני אומר, אילו הוקבע של יד בפני עצמה בין סח בין לא סח, הייתי אומר א[ף] ע[ל] פ[י] שהניח בזרוע, מצות הנחה של ראש בפני עצמו, ונברך גם בזו להניח. השתא דברכ(ת)[ה] אחת סגיא להו, ותרוויהו (ב)[כ]הנחה אחת חשיבן, הילכך אם מברך על מצות תפילין ולא להניח לא יצא, עד דמברך להניח. ואם סח על של ראש על מצות תפילין. ונטילת לולב ונטילת ידים א[ף] ע[ל] פי שאי אפשר לו לצאת בהן ידי חובתו על ידי שליח, אי אפשר לברך עליהן ליטול, דאמר מר [שם מ"ב ע"א] לולב כיון דאגבהה נפק ביה, (אילא) [אי לא] עסק ביה בהולכה והבאה, לא מצי לברוכי עליה ליטול אלא על(י) נטילת לולב, כיון דאתחיל לטלטוליה, היכי ליברוך עליה [ליטול], דמשמע אכתי לא התחיל בנטילה, והוא התחיל. ואי לא דעסיק ביה בנענוע דחשיב כנטילה ארוכה, הוה שלים מצות נטילה, שמצוה בהגבהה, כדכתב, ולקחתם לכם, הילכך א[ף] ע[ל] ג[ב] דלא נפיק ביה על ידי שליח לא מצי לברוכי עליה ליטול, אלא יברך על נטילת. ואי אמרת אכתי ברכ(ה)[ת] תפילין תיקשי, דהא קיימא לן כאביי ורבא דאמר[ו] תרווייהו [מנחות ל"ה ע"ב] בין הנחה לקשירה מברכינן בהו, והרי כבר התחיל, ואפי[לו] הכי מברך בהו להניח. שאני התם, שהקשירה עיקר כדכתי[ב] וקשרתם, כמאן דלא אתחיל בהנחה כלל. ומיקמי דלימטי הושענא לא מצי לברוכי עליה, דחיישינן דילמא, מיתניס ולא עביד, נמצא דקא מברך עליה שם שמים לבטלה.
והיינו דפסקינן הילכת[א] בברכ(ה)[ת] ס[פר] ת[ורה] כר' יהודה [מגילה ל"ב ע"א] דאמר פותח ורואה [ו]מברך (ורואה) [וקורא], ואינו רשאי לברך לא משעת פתיחה ולא משעת אחיזה עד שיגיע לראייה הסמוכה לקריאה. וברכת התורה אב הוא לכל הברכות [ירושלמי ברכות פ"ו ה"א] שממנה למדנו ברכה לכל המצות. ומכאן למדנו שאין מברכין על המעשה עד שיבא לידי עושהו, והוא שסמיך למעשה. ואף ר' חייה רבא למד מר' יהודה דפסקינן כוותיה פותח ורואה מברך וקורא, דאלמא אין רשאי לברך מיקמי הכי. ואף על גב דאתאי לידיה, הואיל ויש הפסק בין אחיזה לקריא[ה] פתיח[ה] וראייה, ולא יברך לא משעת פתיחה ולא משעת אחיזה, הואיל ומפסקה ראייה ביניהם לקריאה. וכן תני ר' חייה אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס. דהואיל ופריס(א)[ה] פוסקת בין אחיזה לאכילה לא יברך משעת אחיזה אלא בפריסה הסמוכה לאכילה. ירושלמי [שם] הדא אמרה דהדין דנסיב פוגלא ומברך עלוהי, והוא לא אתא לידיה, הדר ומבריך עלוהי זימנא תיניינית. אמר ר' תנחום בר' חנילאי וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שלא יוציא שם שמים לבטלה. והכין פירושא, זאת אומרת, זה שנטל צנון וכסבור מקונח הוא ומוכן לאכילה, חוזר ומברך עליה שנייה. מדהוה ליה למ[י]תנא, אימתי מברך על הפת בשעה שהוא פורס, ותנן אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס, משמע אפילו בירך קודם פריסה אין ברכתו ברכה. על כן אמר הדא אמרה. ומשום דלא אפשר לברוכי על המצות עד דלא אתי לידיה, משום הכי לא אקשי רב פפא לרב פפי בתחיל(ה)[ת] פסחים, כשהשיב לו על מה שאמר על ביעור חמץ לשעבר משמע, מיתיבי נטלו לצאת בו אומר על נטילת לולב, שאני התם, דמכיוון דאגבהיה נפיק ביה. ולא השיב לו, לינחיה קמיה וליברוך עילויה ליטול, עד דלא מטי לידיה. משום דפשיטא ליה לתלמודא דלא מצי אינוש לברוכי על המצות עד דלא מטי לידיה. ואיכ(ה)[א] דמנחו ליה אשרשיפא והדר מטלטלי ליד ולאלתר מברכי עילויה, משום דקשיא להו הא דאמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, ואמר מר מדאגבהיה נפק ביה, מאי טעמא חוץ מן הטבילה ונטילת לולב מיבעי ליה, הילכך מנחי ליה ומברכי עילויה ותוך הברכה מטלטלי ליה. ולא צריכי למעבד הכי, דהא פרישנא אסור לו לאדם לברך על המצות עד שלא הגיע לידו וסמוך למעשה שהרי מברכת התורה למדנו גוף ברכה למצות ומקומה, שכל מעשה שצריך ברכה ויש הפסק בין אחיזה למעשה כגון ברכת הפת שהפריסה מפסקת בין אחיזה לטבילה, אף על פי שבא המעשה לידו אינו רשאי לברך עד שיגיע למעשה. הילכך טועים הם, וכן הנוטלים אותו שלא כדרך גדילתו, כדי שלא יצאו בו קודם הברכה. וכל המשנה ידו על התחתונה, כסבור לשבש את המנהג אשר גבלו ראשונים ונמצא הוא משובש. שכל חכמי הגולה מימות עולם נוטלים אותו ומברכים בו בשעת נטילה דרך גדילתו, ואף על פי כן אין ברכתו מאוחרת למעשה אלא מוקדמת כדרך כל המצות. כיצד, שכשאמרו [סוכה מ"ב ע"א] כיוון דאגבהיה נפק ביה, לא אמרו אלא המוציאו לרשות הרבים דקתני שפטור, ואקשו עליה היאך שנא התנא פטור מפני שהוציאו ברשות, הא כיוון דאגבהיה איתעביד מצוותיה, וכי מפיק שלא ברשות קא מפיק, ואמאי פטור. ש[מע] מ[ינה] לא אמרו כיון דאגבהיה נפק ביה, אלא בזמן דלא עסיק ביה בהולכה ובהבאה או בניענוע ואכתי לא נגמרה מצוה. והמברך תוך מעשה כמברך עובר למעשה, דנפקא לן, דאיבעיא לן במנחות [ל"ה ע"ב] תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן ועד לאחר הנחתן, וא[ף] ע[ל] פ[י] שנגמרה הנחה. והיינו דמקשו עלה, איני והא אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. ופרקינן, אביי ורבא דאמרי תרווייהו משעת הנחה עד שעת קשירה. מיכאן למדנו שהמברך תוך המעשה כמברך עובר למעשה דמי. הילכך נוטלין את הלולב כדרכו ומברך עליו תוך הנטילה ונמצא מברך עובר למעשה. ואין ברכה מאוחרת למעשה, זולתי הטבילה שכל חייבי טבילות. וטעמא מפרש לקמן בהלכה אחרת.
ברכת מילה, להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, בכל ארץ לותיר מברכין אותה לאחר מילה ופריעה ולא נהירא. וכמדומה לי ברומי שמעתי שמברכין אותה בין מילה לפריעה, דתוך המעשה כעובר למעש[ה] דמי. ומילה בלא פריעה ולא כלום היא, דאמר מר מל ולא פרע כאלו לא מל. ומנהג זה מקצתו קשה, שהרי ברכת תפילין של ראש הואיל ואחרונה היא אין טיבעה להניח, הואיל וכבר הניח של זרוע, אלא על מצות תפילין, והיינו טעמא דנטילת ידים ונטילת לולב, אף על פי שמצוה שאי אפשר לצאת על ידי שליח, אינו מברך עליהן ליטול, אלא על נטילת לולב, לפי שאי אפשר בכך עליהן עד שלא יתחיל בהן, נטילת לולב אין מברכין אותה אלא תוך הנטיל(ת)[ה], כדפרשינן, וכן נטילת ידים אין מברכין ביה נטילה לקנוח הפת. והיינו טעמא, כיון דאין מברכין בתורה שהיא אב הברכות אלא בראייה הסמוכה לקריאה, נטילת ידים נמי אין מברכין אותה קודם, עד שלא יבואו המים על ידיו, שמא יאנס ולא יטול. אבל לאחר שקיבל המים לידיו מברך על נטילת ידים תוך הנטילה, לכך אינו מברך ליטול. ולכך אמרתי קשה לכל המנהג שמברכין להכניסו, בברית שהתחיל. או דילמא סבירא להו לרבותינו ובני רומי שכל מצוה שעיקר המצוה בסופה כגון מילה שהפריעה עיקר מילה, דמל ולא פרע כאילו לא מל, וכגון הנחת תפילין שהקשירה עיקר, דכתיב וקשרתם אפילו שהתחיל בהם, מברך לעשות, בתפילין להניח, ובמילה להכניסו, לאפוקי נטילת ידים ונטילת לולב, שאין הולכה והבאה שהיא סוף הנטילה עיקר. זולתי ההגבהה והיא תחילת הנטילה שהיא מן התורה, שנאמר ולקחתם לכם וגו'. לכך אין מברכין בה ליטול, דמשמע שלא התחיל, וכיון דאגבהיה נפק ביה, אף על פי שלא הוליך ולא הביא, מדאמר [סוכה מ"ב ע"א] בהגבהה בעלמא נפק, שמע מינה הולכה והבאה מדרבנן ולא מיעכבא. וכן נטילת ידים, אין הקינוח עיקר הרחיצה זולתי המים, שאין רחיצה בלא מים, ונטילה זו היא רחיצה שנאמר [תהלים קל"ד] שאו ידיכם קודש. ולפי שלשון שאו משמשת לשונות הרבה כמו שכתבתי למעלה, לכך קבעוה הטבע הברכה לשון תרגום נטילה. ורחצו (ידיכם) [ידיהם] תרגום ויקדשון ידיכון, קידוש ידים ורגלים בכהנים, ואין לשון רחיצה אלא לשון קידוש, ואף על פי שדרשו רבותינו ז"ל [ברכות ט"ו ע"א] אחרץ בנקיון כפי, בכל מידי דמינקי אפילו צרורות ועפר, דרוש וקבל שכר, אבל בפשט המקרא אין רחיצה בלא מים. הילכך הואיל והמים עיקר הנטילה היאך נברך ליטול, הואיל והתחיל בנטילה ונעשת נטילה עיקר דקינוח ידים דרבנן (דארמו) [דאמרו] [סוטה ד' ע"ב] האוכל בידים נגובות כאוכל לחם טמא מדבריהם, אבל מן התורה רחיצת ידים. לכן אי אפשר לברך עליה ליטול. אבל בצרפת ראיתי מברכין ברכת האב קודם להכניסו בברית, מי הוצרך האב תחלה אי בר קבולי מילה הוא או לאו שמא התינוק אדום שלא נבלע דמו באיבריו והוא חלוש ומסוכן גבי מילה כר' נתן הבבלי דאמר [שבת קל"ד ע"א] מעשה באשה אחת שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהוא אדום אמרתי לה המתוני לו עד שיבלע דמו והמתינה לו ומלה אותו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמו. ולפי שהמצוה מוטלת על האב למולו. ופירש להכניסו ביד המוהל. וכדתניא בתוספתא [ברכות פ"ו הי"ז] המל אומר על המילה אבי הבן אומר להכניסו. וגרסינן ביבמות [ע' ע"ב] מילת זכריו מעכבתו, היכא משכחת לה כגון שהיו אביו ואמו חבושין בשעת שחיט(ה)[ת] הפסח, ויצאו מעכב'[ת] אכיל'[ה]. אלמא על האב מוטל להכניסו בבריתו לבן לא נמהל בשעת שחיטה. ואף על גב דאמר [קידושין כ"ט ע"א] דכי ליתיה לאב מכניסין אותו אחרים, כיון דכי איתיה לא סגי דלא עביד איהו. לפיכך תיקנו טיבעה לעשות להכניס. ומה שפירשתי שכל מצוה שמוטלת על האדם לחובה (האי) [שאי] איפשר להיעשות על ידי שליח מברך מיהא דאמר רב יהוד(אי)[ה] [לעשות] דיקינן לה. דאמר רב יהודה הבודק צריך לברך, מאי מברך, רב פפא משמיה דרב אמר על ביעור חמץ ורב פפי אמר לבער. מיתיבי ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה, אלמא על הביעור להבא נמי משמע, שכל הברכות עובר לעשייתה הוא מברך. ומשיב, התם היכי נימא למול, לא סגי דלאו איהו מהיל. כלומר, כי קאמינא אנא על הביעור מעיקרא משמע, לא קאמינא אלא במצוה המוטלת עליו שנאמר תשביתו, ומדרבנן ליל י"ד לביעור אי יברך על ביעור, אמינא שמברך על הביעור שעשה כבר. וצריך להקדים ברכה למעשה. אבל מילה שאיפשר לעשות על ידי אחרים על המילה נמי להבא משמע. אבי הבן מאי איכא למימר, הכי נמי וכו'. עלמא מפרשי ליה, הכי נמי למול. ואני שמעתי מרבינו מנחם בר' יהודה ברומי, אבי הבן הכי נמי על המילה. והונעם לי מא[ו]ד. לכן הזקקתי ליפות הדבר ולמתקו, הואיל ויסוד חכמים הוא. אבי הבן מאי איכא למימר. על מוהל זולתי האב דקתני משום דסגי דלאו איהו מהיל, דתניא [שם] חייב למולו, והוא מברך על המילה דתניא המל אומר על המילה אפילו עצמו האב דלא קתני (בד"א) [במה דברים אמורים] באחר אבל האב מברך למול, והא הכא לא סגיא דלא איהו מהיל, ואיפשר לברך למול, ואפילו הכי מברך על המילה, ולא משמע מעיקרא זולתי להבא, מאי איכא למימר, מי מצית אמרת הכא היכי בו נימא לא סגי דלאו איהו מהיל, בתמיה, כי היכי דאמר במוהל בעלמא. הכי נמי, דאב גופיה לא מצי לברוכי למול, דסגי דלאו איהו מהיל. דמסברת הא דתניא האב חייב למולו, בידיו קאמר, להכניס בברית הוא, הילכך דסגי דלאו איהו מהיל עביד, כי מברך על המילה להבא משמע, הואיל ולא צרוכי לברוכי למול. והיינו דתניא המל אומר על המילה אבי הבן להכניסו, דאפילו במקום האב מלין אחרים. דאי לא סגי דלאו איהו [מהיל] וצריך לברוכי למול, הכי הוה למיתנא אבי הבן מברך שתים למול ולהכניסו, השתא דלאו איהו מהיל. וכיון דלא מברך למול הואיל וסגיא דלאו איהו מהיל כי מברך על המילה להבא משמ(א)[ע] אבל הבודק דאיפשר לא לברך כי מברך לבער לשעבר משמע. מיתיבי על השחיטה, התם לימא לשחוט וכו' והואיל וסגי דלאו איהו שחיט כי מברך על השחיטה להבא משמע. כי קאמינא אנא לשעבר משמע על ביעור משום דמצי לברוכי לבער, וכי מברך על ביעור לשעבר משמע. פסח וקדשים דלא סגיא בלא בעלים עבדין דכת[יב] גבי פסח ושחטו אותו וגו' דמשמע כל העד[ה] ישחטו את פסחו. וגבי קדשים כתב וסמך את ידו על ראש קרבנו ושחטו, דמשמע אפילו בעלים גופייהו שחט מאי איכא למימר, והא הכא דאיפשר לברוכי לשחוט ומברך על השחיטה. דתניא [תוספתא ברכות פ"ו הט"ז] השוחט מברך על השחיטה, לא שנא גבי חולין ולא שנא גבי קדשים דלא קתני (בד"א) [במה דברים אמורים] בחולין אבל פסח וקדשים מברך לשחוט, ואפילו הכי כי מברך על השחיטה להבא משמע, מי מצית הכא להתמוהי הכא היכי בו נימא לשחוט לא סגי דלאו איהו שחיט, ודאי לא סגי דלאו איהו שחיט. ואף על גב דמצי לברוכי לשחוט מברך על השחיטה ולא משמע לשעבר הכא נמי כי היכי לגבי חולין דסגיא הוא דלא שחיט הכא נמי אמינא לך גבי פסח וקדשים סגי דלאו בעלים שחטי', הילכך כי מברכי על השחיטה להבא משמע נמי סברת האי ושחטו שנאמר גבי פסח לבעלים היו, דתנינן במכילתא [בא פסחא פרשה ה'] ושחטו אותו כל קהל, וכי כל הקהל היו שוחטין אותו, אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו, אלמא סגי לשחיטת פסח וקדשים על ידי שליח דלא איפשר לברוכי לשחוט, כי שחט בעלים מברכי על השחיטה ומשמע להבא. אבל גבי ביעור דאיפשר לברוכי לבער, כי מברך על ביעור לשעבר משמע. ופסקינן היל[כתא] על ביעור חמץ, דאף על גב דמיחייב איניש לבעורי חמירא, הא סגי ליה על ידי שליח. כדאמר[ינן] בפסחים [ד' ע"ב] לא מיבעייא באתרא דייהבי אגרא ובדקי וכו' והואיל וסגי ליה למצות ביעור על ידי שליח הסכימו רבותינו לפסוק על ביעור, ולבער לא. חדא, דהא סגי דלאו איהו עביד. ותו אי אתי לברוכי בתחילה לבער חמץ מישתלי איניש ומברך על ביעור וכסבור לא יצא ידי חובתו וחוזר ומברך לבער ומוציא שם שמים לבטלה. ות[נו] ר[בנן] בפ[רק] כיצד מברכין [ברכות ל"ח ע"א] מהו אומר (הכא) [הבא] לבצוע, אומר המוציא לחם מן הארץ ור' נחמיה אמר מוציא. אמר רבה במוציא כול'[ה] עלמא לא פליגי דאפיק משמע [כי פליגי בהמוציא] ורבנן סברי דאפיק נמי משמע. והואיל ונזרקה מפי חבורה המוציא לחם, אם יברך מוציא לחם לכתחילה לא יצא דתני(ה)[א] [שם מ' ע"ב] כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא. והוא הדין לברכת בדיקה אף על פי דבלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע, אפילו הכי אין רשאי לשנות, שכל שפוסקין רבותינו הלכה מתוך המחלוקת נדחה שכנגדו. ועוד מפני שהמוציא משמע להבא וצריך לברך על הלחם שכבר הוציא ומונח בידך, משום הכי תיקנו המוציא, לא יחזור ויברך מוציא, מפני שהיה סובר המוציא לאו דאפיק משמע אלא דמפיק שעתיד להוציא וכסברו לא יצא, לכך תיקנו טיבעה בלשון המוציא דמשמע נמי דאפיק. וכן בביעור הטעם שמושך בזה מושך עד זה.
וברכת נר חנוכה שטיבעה להדליק, טעות סופר הוא. ואף על פי שכל הספרים כתוב בהן להדליק. חדא, דסגי ליה על ידי שליח, ועוד אי דווקא הוא להדליק, מפני מה לא השיב רב פפי לרב פפא כשאמר לו התם היכי נימא בו למול ולשחוט לאו סגי דלאו איהי מהול, לימ(ה)[א] לשחוט למול להדליק, דהא נר חנוכה סגי ליה על ידי שליח ומברכי ליה להדליק. אלא טעות סופר הוא הטביעה בספרים. ומפורש בלולב הגזול ירושלמי [סוכה פ"ג ה"ד] כיצד מברכי על נר חנוכה ב[רוך] א[תה] י"י א[להינו] מ[לך] ה[עולם] א[שר] ק[דשנו] ב[מצותיו] ו[צונו] על הדלקת נר חנוכה.
ושמיעת קול שופר, יש מחלוקת בקהילות. יש מברכין אותה לתקוע, ויש מברכין לשמוע, והיא העיקר. דתנן [ר"ה כ"ו ע"א] התוקע לתוך הבור או לתוך (הדוד) [הדות] אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא. ותניא [שם כ"ז ע"א] נתן שופר בתוך שופר ותקע בו אם קול פנימי שמע יצא אם קול החיצון שמע לא יצא. ואם תקיעה עיקר אם שמע קול הברה מה בכך, הא קא תקע, ומה לי פנימי ומה לי חיצון, אלא לאו שמע מינה דשמיעה עיקר מצות שופר ולא תקיעה, שהתקיעה קול בעלמא הוא בשופר ושלא בשופר. [ב"ק י"ח ע"ב] תרנגול שהכניס ראשו בתוך כלי זכוכית ותקע בו ושיברו כול'. הילכך שמיעת קול השופר הוא עיקר המצוה. גרסינן בשבת [צ"ו ע"ב] ויעבירו קול במחנה וכתיב ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, מה התם ביום אסור אף כאן ביום אסור. ואני אומר מה התם בשופר, שאין גזירה שוה למחצה, אף כאן בויעבירו קול בשופר. ואינו כתוב ויתקעו במחנה שאין התקיעה עיקר. ואין מברכין על שמיעת קול שופר, לפי שאי אפשר בו להיפטר בה על ידי שליח, אלא לשמוע. חדא, דלא סגיא לכל אחד מישראל דלא שמע, ותו השמיעה עיקר ולא התקיעה. והמברך לתקוע(ה) לא יצא. דהא סגי דלא תקע איהו. והמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא. ואי אמרת מאי שנא ממגילה שאין מברכין לקרות אלא על מקרא מגילה, משום דלא דמי מצות מגילה למצות שופר שמצות שופר אינה תלוייה אלא בשמיעה לבד, שאם תקע ולא שמע [לא] יצא, ואם שמע ולא תקע יצא. הילכך מברך לשמוע על עיקר המצוה, שאי אפשר ליהעשות על ידי שליח, ומברך לשמוע על עיקר המצוה השמיעה. אבל מקרא מגילה אינו כן שאם שמע ולא קרא או קרא ולא שמע יצא. דאפילו למאן דאמר [ברכות ט"ו ע"א] הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא, ה[ני] מ[ילי] קריאת שמע דוקא דכתב שמע, אבל בשאר מצות דברי הכל יצא. והכת[י]ב הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כת[י]ב. והא דתנן [מגילה י"ט ע"ב] הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, לא משום דלא שמע החרש מיפסיל דהא בשוטה וקטן חביריו דשמעו ואפילו הכי פסילי. וטעמא מאי, משום דשוטה וקטן לאו בני דיעה נינהו, חרש צריך להשמיע אליבא דרבי אלעזר בן עזריה אם השמיע יצא, והואיל ונפק איניש בעלמא בשמיעה בלא קריאה ובקריאה בלא שמיעה אין מברכין לשמוע ולא לקרוא דמשמע אין מצוה תלוייה אלא בקרי[אה] לבדה או בשמיעה לבדה, הילכך אין מברכין.
על שמיעת מגילה לא מברכינן דמשמע שיוצא בשמיעת חבירו. ולשמוע נמי לא מברכינן דמשמע לא סגי דלא שמע שאינו יוצא ידי חובתו אלא בשמיע[ה], הילכך מברך על הקריאה ולא על השמיעה, ולקרוא אי אפשר לברך לקרוא דמשמע אין חובת המגילה זולתי הקריאה, הילכך מברכינן בקריאה דיוצא בה בקריאת חבירו על ידי שמיע[ה], והואיל דלא מברכינן לקרוא לא משמע דבקריאה תלייא מצות מגילה.
וברכת הלל לא מצינו לה יסוד בתוספתא [ברכות פ"ו] במקום שהברכות טבועות. מיהא האידנא נהוג לברוכי לקרוא משום דכל חד וחד קרי באנפי נפשיה, דאמר רבא בלולב הגזול [ל"ח ע"ב] הלכ'[תא] גבירתא(תא) איכא למישמע ממנהגא דהילילא, הוא אומר הודו לה' והן אומרים הודו לה', מיכן שמצוה לענות בראשי פרקים. ותניא בסוטה [ל' ע"ב] כשעלו ישראל מן הים בקשו לומר שירה וכו' כיצד אמרו שירה כגדול שמקרא את ההלל והן עונין אחריו. וכיון שאי אפשר שלא לענות ראשי פרקים וכדברי התנא עונין אחרי המקרא מה שהוא אומר, כפי המנהג, אם כן אי אפשר שלא לברך לקרוא. ועוד מיהא דתניא אילו הימים גומר יחיד את ההלל. ופירשו אילו ימים שכל אחד ואחד מישראל גומר בהן את ההלל בין יחיד דקאי בציבור אפי[לו] יחיד דקאי בעלמא, וכן בימים שאין יחיד גומר בהן את ההלל כגון ראשי חודשים ושאר ימים טובים ומברכינן לקרוא, וכולן צריכין לברך לפניה ולאחריה, הואיל וחייבין לקרוא, והמטבע של ברכה יוכיח לקרוא, הא לא סגי דכל [אחד] ואחד קרי לנפשיה, הילכך לא סגי דכל בציבור מברך לפניה עם שליח צבור. וכן מנהג נוהג באשכנז וברומי ובהרבה גליות לבד דבארץ יון שמברך השליח וכולן שותקין. ואינו נראה לי דכיון שמצות קריאתו על כל אחד מישראל משום בל תטוש. הקורא בפיו חייב לברך על קריאתו, שכל הקורא בתורה ובמגילה מברך על קריאתו, ואינו קורא ואחרים מברכין לו. ועוד ההלל במקום שירה שהרי שנו רבותינו כיצד אמרו ישראל שירה על הים כגדול שקורא את ההלל והן עונין אחריו, והשירה משה [אמרה] וכל ישראל ענו לה. והוא עצמו הלל יוכיח, יאמר נא ישראל, יאמרו נא בית אהרן, יאמרו נא יראי ה' יהללוך ה' אלהינו בכל מעשיך וגו'. וכיון שכל אחד מישראל חייב לקרוא בפיו לא סגי ליה על ידי שליח, כדאמר[ינן] לעניין ראשי פרקים והשאר. [והא] דאמר רבא הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם ה' מיכן לשומע כעונה באותה שעה בלבד היכא דאתמר והשאר דאתמר ולא בכל ההלל דהוא אומר מינה מצוה לענות ראשי פרקים, מצות לענות הללויה. ואם היה קטן קורא אותן עונין אחריו כל מה שהוא אומר. וכבר נהגו כולם כאלו קטן מקרא אותן וטבע הברכה לקרוא, והיא עצמה מוכחת דלא כל חד קרי.
ספירת העומר טיבעה של ברכה לא פירשוה בתוספת[א] [ברכות פ"ו] עם כל שאר הברכות, מיהו ממנהג שנהגו על ספירת העומר ולא לספור, תימא הוא הואיל וכל אחד סופר לעצמו ולא סגיא דלאו שכל חד קורא ויהיה טיבעה לספור. ואיכא למימר משום דתנו רבנן בערכין וספרתם לכם ספירה כל חד כול' עד ר' יהודה ב(י)ן בתירה אומר תספור לך ספירה תלוייה בבית דין, וירא שמים יוצא ידי שניהם. הילכך נהגו העם לספור לקיים דברי האומר ספירה לבית דין דהואיל ומברך על ספירת העומר משמע סגי דלאו איהו מני, דבספירת בית דין סגי. ושמא תאמר הא סתם דקתני ספירה לכל חד וחד וספיר'[ה] לבית דין ר' יהודה דקתני לה סתם מתניתין כל היכא דר' לא סתם סתמא דר' חייא. ועוד תרוויהו קא דרשי. הילכך נוהגין למיעבד בתרוויהו, דאילו ואילו דברי (אליהם) [אלהים] חיים.
וברכת החלה לא הוזכרה בתוספתא. [ברכות פ"ו] וראיתי בדברי רבינו האיי זצ"ל בטבע זה, אשר קדשנו במצותיו וצונו על התרומה. ונראה לי מפני שאמרה תורה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה, וכתיב (רשיאת) [ראשית] עריסותיכם חלה תרימו וגו', הואיל ואין חלה נפרשת מן העיסה בלבד אלא גם מן הלחם מברכין בה על התרומה, הואיל ואיפשר לה על ידי שליח, ובתוספתא [שם הי"ט] תניא הנכנס להפריש תרומות ומעשרות אומר ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומות ומעשרות, ושמא טעות סופר הוא. ואם תימצי לומר עיקר. לא קשיא ולא מידי. דכיון שאם הפריש שלא מדעת בעלים לא עשה כלום, דתני(ה)[א] [תרומות פ"א מ"א] חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה, ואילו הן, חרש ושוטה וקטן והתורם את שאינו שלו. ואם תאמר הא דתניא אחריתי [תוספתא שם פ"א] כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה, מקשי עלה באילו מציאות [ב"מ כ"ב ע"א] ותיסברה דאי לא שוויה [שליח] מי הוי תרומתו תרומה, אתם גם אתם אמר רחמנ(ה)[א], מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. וכיון דלא סגיא בלא דעת בעלים כדלא סגיא בלא בעלים עבדי דמי, הילכך מברך להפריש. אבל שחיטה ומילה וביעור דמברך בהו על המעשה ולא לעשות סגי דלאו איהו ולאו בעלים עבדי, ואפילו פסח דגמר [קידושין מ"א ע"ב] ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ששלוחו של אדם כמותו, ואפי[לו] עשייתו אין צריך דעת בעלים. לכן אפי[לו] פסח וקדשים מברך עליהן על השחיטה, לאפוקי תרומה דהואיל וצריכי דעת בעלים מברכין עלה להפריש.
ברכת כיסוי הדם אף על גב דמצוה דרמיא עילוי דשוחט דכתב (ושחט) [ושפך] וכסה השוחט יכסה, אפילו הכי לא מברכינן לכסות אלא על כיסוי. דתניא אחריתי ושחט וכסה במה ששחט יכסה שלא יכסנו ברגל, דסבירא ליה תנא ושחט וכסה לאו למעוטי איניש דלא שחט איהו מלכסות אתא קרא, אלא כי אתא קרא למעוטי רגל וכל מידי דמיגניא ביה מצוה דלא לכסויה ביה. ובהדיא תנא במסכת חולין שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסותו. ועוד אי בעי לא שחט ופטר נפשיה ממצות כיסוי, מה שאין כן בשאר מצות. לכן אינו מברך לכסות אלא על כיסוי.
בהלכות גדולות אומר הבא לקבוע מזוזה מברך לקבוע. ולא נהירא לי דהא בהדיא מפרש במסכת ברכות ירושלמי [פ"ט ה"ג] כשהוא קובעה מברך על מצות מזוזה.
ופדיון הבן אין טבע ברכתו בתוספתא ולא בירושלמי. וזה שנהגו לברך על פדיון הבן ולא לפדות, משום דסגי דלאו האב עביד. אף על גב דתני(ה)[א] [קידושין כ"ט ע"א] האב חייב לפדותו, הא דתניא, אם לא פדאו הוא פודה את עצמו, הא כיצד דלאו האב עביד הואיל ומיפטר בה על ידי בנו. ואף על גב דאיכא מצות טובא דלא מברכינן עלייהו כגון מצות פדיון שבוים וביקור חולים והלווית המת והכנסת חתן וכלה וצדקה לעניים. לא קשיא ולא מידי, שהרי לא למדנו ברכת המצות אלא מן ברכת התורה כדפרשינן [ירושלמי ברכות פ"ו ה"א] קח לך את לוחות הארץ והתורה והמצוה. מה תורה מברכין עליה אף שאר מצות כן. ואני אומר מה תורה שאינה מוטלת על האדם שיעשה עבור אחרים, שאינה תלוייה על אחרים לקיום מצות שינון זולתי עצמו, אף כל מצוות שאינה תלוייה על אחרים שאי אפשר לקיימן כל המחוייב בה בלא שני עמו, יצא מצות פדיון שבויים וחביריו שאין מברכין עליהן. ואם תאמר הלא פדיון הבן מצוה תלוייה בבנו היא ואי אפשר לאב לקיימה בלא שיני עמו ומברך עליה על פדיון הבן, שאני הבן דהואיל ומגופיה נפיק כגופיה דמי ועובר ירך אמו הוא, אין פדיון הבן תלוי באחר שהבן אחד מאיבריו. הילכך טעון (ברכך) [ברכה]. למעוטי פדיון שבויים וחביריו שתלויין באחר ואין טעונין ברכה.
הרי לך כלל כל הברכות, כל המצוה שאיפשר להיעשות על ידי שליח ובלא דעת בעלים טיבעה על המעשה וכל מצוה שאי אפשר להיעשות על ידי שליח אלא על ידי עצמו טיבעה לעשות, חוץ מנטילת ידים ונטילת לולב והנחת תפילין של ראש הואיל ואי אפשר לברך בנטילות בהתחלתן אלא לאחר התחלתן אף על גב דלאו סגי דלאו איהו (מהיל) עביד מברך על המעשה, על נטילת לולב על נטילת ידים. ולעניין תפילין של ראש הואיל והתחיל כבר בהנחה של יד דכולה ההנחה אחת היא לעניין ברכה, לפיכך אם סח אי אפשר לברך להניח, דמשמע לא התחיל להתחיל. והוא הדין לטבילה, ואף על גב דלא סגי דלא איהו טביל, כיון דלא מצי לברוכי לטבול, דהא תניא טבל ועלה בעלייתו מברך לא מצי לברוכי לטבול, הואיל וכבר התחיל וגו'. ואם תאמר הא תניא [שבת קל"ז ע"ב] המל את העבדים בתחילה אומר על המילה, ולבסוף למול את העבדים. והא הכא דאיתעבידא מצוה ומברך למול. הא לא קשיא, התם כיון דבתר עובדא מברך, הכי מיסתברא אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מצוה זו שכבר עשיתי. דאי לא תימא הכי אמאי מברך מעיקרא על המילה דמשמע סגי דלאו איהו מהיל, דהכי אותיב ליה רב פפא לרב פפי התם הכי וכו' נימא לימול לא סגי דלאו איהי מהיל, הכא נמי גבי מילת עבדים כיון דבתחילה מברך על המילה סגיא דלאו איהו מהיל ומאי טעמא מברך בסוף למול, אלא שמע מינה כדפרשינן לקיים מצוה זו שכבר עשיתי.
ואכילת מצה ומרור, ראיתי מברכין בהן על אכילת מרור. ונראה לי טעות, חדא, דלא סגי להו על ידי שליח אלא אכיל איהו לחודיה כל חד וחד מישראל. ועוד הא דתניא בשלהי תוספת[א] פסחים כיצד מברכין על הזבח הפסח אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכל את הזבח לאכל את הפסח, ולא איצטריך לתנא תוב למימני על המצה על המרור כיצד מברכין בהן, אטו תנא, כי רוכלא ליחשוב וליזיל. אלא תנא פסח והוא הדין למצה ומרור דהא לא סגי להו על ידי שליח. וכמדומה לי מסדר הגדת הפסח למדו שכתב בהם, מברך על אכילת מצה ועל אכילת מרור, וכסבורין שכך טיבעה, ושבשתא דעל על ולא הכי. דהכי קאמרינן ומברך על אכילתה של מצה ועל אכילתו של מרור ואכיל. וגם בספרים מוגהים הוא מפורש אין לו שאר ירקי היכי ליעביד ברישא מברך אמרור בורא פרי האדמה ולא אכיל והדר מברך לאכ[ו]ל את המרור ואוכל.
וברכת התורה שמעתי מברכין אותה בארץ לותיר אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה. ובהלכות גדולות אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה. וכן טיבעה ברומי ובכל ארץ ספרד גם בארץ לנגוברדיאה לעסוק בה בלבד אלא ללמוד וללמד לשמור ולעשות, כדמפרש במסכת סוטה [ל"ז ע"א] הילכך מברכין על דברי תורה, ומה שציונו בהם דבר ידוע הוא ללמוד וללמד לשמור ולעשות ובסוף אלה הדברים רבה [י"א ו'] דורש משה רבינו בשעה שזכה לקבל את התורה תחילה בירך ואחר כך קרא, אמר רבי אלעזר איזו היא ברכה שבירך משה בתורה, אשר בחר בתורה זאת וקידשה ורצה בעושיה ולא בעמליה ולא בהוגיה אלא בעושיה, באילו שעושין את התורה. ותנן [אבות פ"א מי"ז] לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, וכתיב [יהושע א'] לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו'. נשלמו פסקי הלכות ברכות של רבינו יוסף בן פלט זצ"ל.
<h2>דף ק:</h2>
ובתשובה הזאת לעניין בני אדם שקידשו בבית הכנסת בלשון הזה. ואף על גב דאמרינן ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו, ותניא כותיה, וסוגיין בעלמא רב, כי האי מילתא הלכה כרב לגבי שמואל, דהלכה כרב לגבי תרוויהו. ותניא נמי כוותיה, וכולהו סבירא להו דיצא ידי קידוש. האי מילתא שאלוה עלה למר רב יהודאי גאון ז"ל, ואמר להו הילכתא בהאי מילתא כשמואל לחומרא. וכמעשה דרב הונא ורבא דהוו להו בתראי. דאמרו, ואף רב הונא סבר אין קידוש אלא במקום סעודה, דרב הונא קדיש ואיתעקרא שרגא [ו]פנו ליה מני לבי גנותיה [דרבה] בריה, וקדיש וטעים מידי וכו'. וקשיא לי נמי [מכדי] דאין קידוש אלא במקום סעודה וקסבר שמואל דאפילו מבית לבית ומפינה לפינה בחד ביתא הדר ומקדש כדאמר להו (דבעינן) [רב ענן] בר תחליפא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דמר שמואל והוה עובדא אפילו מארעא לאיגרא, ואמר שמואל למה ליה לקדושי כבי כנישתא לאפוקי אורחין דאכלי בבי כנישתא, בקידושא דקדיש שלוחא דציבורא בגוואי דכניש[ת]א. והתם לית לן רשותא למיכל, דתניא [מגילה כ"ח ע"א] בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש ואין אוכלין בהן ולית איפשר להו אלא ודאי [דאכלי שלא] במקום תפילה או דאיכא לפינה [ולובעי] הדר ומקדשי. ופירוקא, דכי מצריך שמואל מבית לבית ומפינה לפינה הדר ומקדש. הני מילי היכא דקדיש (אהאי) [בהאי] ביתא, על מנת שיהא אוכל באותו הבית ובדעתו לקבוע שם (בעודתו) [סעודתו] ואיתעקרא שרגא ונמלך לאכ[ו]ל בבית אחר. אי קידושי גוואי בבי כנישתא ובדעת לאכל חוץ לאותו מקום במקום קביעותו אינו צריך לחזור ולקדש אלא נפק ליה ידי חובתיה בקידושא דהתם דהכא להכין איכוין מעיקרא ועל מקום אכילתו היה דעתו בשעת קידוש והתם קא אכיל. והא מילתא מיפרשא נמי בגמ[רא] דכיצד מברכין דבני מערבא [ברכות פ"ו ה"ו] והכי גרסינן תמן תנינא, סוכה שבעה כיצד, גמר מלאכול (וגו') [לא יתיר את סוכתו] אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה בשביל כבוד יום טוב האחרון, ר' חייא בר אשי ור' אבא בר כהנא בשם רב וצריך אדם לפסול את סוכתו מבעוד יום, ר' יהושע בן לוי אמר צריך לקדש בתוך ביתו [ר' יעקב בר אחא בשם שמואל אמר אם קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש] ר' אחא ור' חנינא בשם ר' הושעיא מי שסוכתו עריבה עליו הרי זה מקדש בליל יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל לתוך סוכתו, אמר רבי אבין ולא פליגי (מא) [מה] דאמר רב [הושעיא] ([כ]שלא) היה בדעתו לאכ[ו]ל בבית אחר [ומה דמר שמואל (כשהיה) [כשלא היה] בדעתו לאכול בבית אחר]. ואמר ר' מנא אתייא דשמואל כר' חייא ודר' הושעיא כרבי יהושע בן לוי. ו[שמע] מ[ינה] שמקדש בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו, וכדוכתא אחת דמיא, דהא סוכתו עריבה עליו, והתם קביעותיה מעיקרא, אבל היכא דנמלך צריך לקדש. ואיתמר נמי במסכת סוכה [פ"ד ה"ה] כתב בדוכתא.
<h2>דף קג:</h2>
שר שלום ז"ל. וששאלתם יין שלפני המזון ויין שלאחר המזון זה לשתות וזה לשתות לא מבעיא אלא אפי' יין שלפני המזון פוטר יין של תוך המזון ואפי' לא היה לו יין לפני המזון והביאו לו יין בתוך המזון פוטר יין שלאחר המזון אע"ג דהכא זה לשרות וזה לשתות אי סלקא דעתין טעון ברכה לאחריו אמאי קא פטר אלא ש"מ אי[ן] טעון ברכה לאחריו וגמרינן לה ממתניתין דיין דלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון דזה לשתות וזה לשתות. והיכא דזה לשתות וזה לשרות נמי פוטר יין דלשתות ליין דלשרות והיין דלשתות אין טעון ברכה לאחריו דאמר איבעיא להו בא להם יין בתוך המזון מהו לפטור יין שלאחר המזון וכו' איתיביה רבא לרב נחמן בא להם יין בתוך המזון כל א' ואחד מברך לעצמו אלמא לא פטר יין דלשרות יין דלשתות ומפריק רב נחמן הכי קאמר לא בא להם יין בתוך המזון אלא לאחר המזון אחד מברך לכולן והלכת' כרבא וכרב נחמן דאמר פטו' מדאותביה רבא לרב נחמן ופריק רב נחמן ושתיק רבא הילכת' כותיה ולא שנא כוס של קידוש או כוס של הבדלה אי איכא בדעתיה למישתי בתרייהו אין טעון ברכה.
<h2>דף קה:</h2>
כוס פגום אין מברכין עליו וש"מ טעמו פגמו וש"מ צריך שיהא בו שיעור.
<h2>דף קז.</h2>
אשכחן כתובות שאילות של אדונינו שרירא גאון זצ"ל ואדונינו רב האיי ז"ל שהשיבו לאבא מרי ורבנן אלוף ז"ל, דכתב הכי. והאי דכתבתון דאשכחתון (בהלכה) [בהלכות, קדש ואשתלי ולא טעים ושתי ליה אחרינא] דמייתו ליה כסא אחרינא [ו]מברך עליה בורא פרי הגפן [ושתי], ולא צריך אהדורי קידושא, [דאמר מר המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא]. הכי סבירה לן דזימנין סגיא בהכי וזימנין לא סגי בהכי. היכי דמי דלא סגי בהכי, אי במקום סעודה קדיש (ושקלום) [ושקליה] אחרים [לכסא] ושתויה, ועדיין (היה) [הוא] יושב במקומו סגי בהכי, מברך על כוס (אחד) [אחר] בורא פרי הגפן ודיו. [ואי שלא במקום סעודה קדיש, אוקם מן ההוא דוכתא צריך למהדר ולקדושי]. וקשיא לי, מיכדי האי גברא מברך בורא פרי הגפן, וקדיש על ההוא כסא במקום סעודה, ונפיק ליה ידי קידושא, והשתא צריך שיטעום מלא לוגמיו. כיון דשקליה אחרינא לכסא ושתיה, איהו עדיין יושב במקומו וליכא הפסקה [ליתיה] ליה כסא אחרינא ליטעום מיניה מלא לוגמיו ודיו. מאי טעמא צריך מהדר ומבריך זימנא אחריתי בורא פרי הגפן. ופירוקא דהאי קושיא, ומשום דכוונתו של מברך הזה לא היתה אלא על הכוס הזה שבירך, כיון שלקחוהו אחרים ושתיהו צריך לברך על הכוס האחר בורא פרי הגפן אחר כך ושותיהו. והא מילתא מיפרשא בגמרא דברכות דבני מערבא דכיצד מברכין [ברכות פ"ו ה"א] והכי גרסינן, זריקא בעיה הן דנסיב תורמסא ומברך עלוהי והוא נפל מיניה מהו, מברכי עילוי זמן תיניינות. ומהו בינו לבין אמת המים. תמן לכך נתכוון מתחילה, פי[רש] הכי קאמר ליה, הלא כל הרוצה לשתות כל אמת המים שהיא עוברת מברך ואחר כך שותה, והרי הוא שותה מן המים שלא בירך עליהן, ואותן שבירך עליהו כבר עברו, הכא נמי א[ף] ע[ל] ג[ב] דנפיל מיניה ההוא תורמוסא דבריך עילוי ליכול אחרינא ואינו צריך לברך שדבר זה [אינו] דומה לאמת המים, שאמת המים לא נתכוון בשעת ברכה (אלמא) [אלא] לאותן שיבואו לידו בשעת שתיה והכא בשעת הברכה לזה שבידו נתכון ולא לאחר ושניאן מהדדי תני רבי חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס. אמר רבי חייא בר אבא הדא אמרה (ה)[א]הן דנסיב עיגולא ומברך עילוי והוא לא אתי בידיה, וצריך למברכיה עילוי זמן תיניינות. אמר ר' תנחום בן יודן צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שלא נהגו לומר שם שמים לבטלה.
<h2>דף קיד:</h2>
ואכילת מצה ומרור, ראיתי מברכין בהן על אכילת מרור. ונראה לי טעות, חדא, דלא סגי להו על ידי שליח אלא אכיל איהו לחודיה כל חד וחד מישראל. ועוד הא דתניא בשלהי תוספת[א] פסחים כיצד מברכין על הזבח הפסח אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכל את הזבח לאכל את הפסח, ולא איצטריך לתנא תוב למימני על המצה על המרור כיצד מברכין בהן, אטו תנא, כי רוכלא ליחשוב וליזיל. אלא תנא פסח והוא הדין למצה ומרור דהא לא סגי להו על ידי שליח. וכמדומה לי מסדר הגדת הפסח למדו שכתב בהם, מברך על אכילת מצה ועל אכילת מרור, וכסבורין שכך טיבעה, ושבשתא דעל על ולא הכי. דהכי קאמרינן ומברך על אכילתה של מצה ועל אכילתו של מרור ואכיל. וגם בספרים מוגהים הוא מפורש אין לו שאר ירקי היכי ליעביד ברישא מברך אמרור בורא פרי האדמה ולא אכיל והדר מברך לאכ[ו]ל את המרור ואוכל.
<h2>דף קכא:</h2>
ופדיון הבן אין טבע ברכתו בתוספתא ולא בירושלמי. וזה שנהגו לברך על פדיון הבן ולא לפדות, משום דסגי דלאו האב עביד. אף על גב דתני(ה)[א] [קידושין כ"ט ע"א] האב חייב לפדותו, הא דתניא, אם לא פדאו הוא פודה את עצמו, הא כיצד דלאו האב עביד הואיל ומיפטר בה על ידי בנו. ואף על גב דאיכא מצות טובא דלא מברכינן עלייהו כגון מצות פדיון שבוים וביקור חולים והלווית המת והכנסת חתן וכלה וצדקה לעניים. לא קשיא ולא מידי, שהרי לא למדנו ברכת המצות אלא מן ברכת התורה כדפרשינן [ירושלמי ברכות פ"ו ה"א] קח לך את לוחות הארץ והתורה והמצוה. מה תורה מברכין עליה אף שאר מצות כן. ואני אומר מה תורה שאינה מוטלת על האדם שיעשה עבור אחרים, שאינה תלוייה על אחרים לקיום מצות שינון זולתי עצמו, אף כל מצוות שאינה תלוייה על אחרים שאי אפשר לקיימן כל המחוייב בה בלא שני עמו, יצא מצות פדיון שבויים וחביריו שאין מברכין עליהן. ואם תאמר הלא פדיון הבן מצוה תלוייה בבנו היא ואי אפשר לאב לקיימה בלא שיני עמו ומברך עליה על פדיון הבן, שאני הבן דהואיל ומגופיה נפיק כגופיה דמי ועובר ירך אמו הוא, אין פדיון הבן תלוי באחר שהבן אחד מאיבריו. הילכך טעון (ברכך) [ברכה]. למעוטי פדיון שבויים וחביריו שתלויין באחר ואין טעונין ברכה.
